הכמופש המשפחתי הגדול – פוסט עם סליחה בסופו

Partners Section:

  1. trusted partner torrents
  2. trusted partner torrents
  3. trusted partner torrents
  4. trusted partner torrents
  5. trusted partner torrents
  6. trusted partner torrents
  7. trusted partner torrents
  8. trusted partner torrents
  9. trusted partner torrents
  10. trusted partner torrents
  11. trusted partner torrents
  12. trusted partner torrents
  13. trusted partner torrents
  14. trusted partner torrents
  15. trusted partner torrents
  16. trusted partner torrents
  17. trusted partner torrents
  18. trusted partner torrents
  19. trusted partner torrents
  20. trusted partner torrents
  21. trusted partner torrents
  22. trusted partner torrents
  23. trusted partner torrents
  24. trusted partner torrents
  25. trusted partner torrents
  26. trusted partner torrents
  27. trusted partner torrents
  28. trusted partner torrents
  29. trusted partner torrents
  30. trusted partner torrents
  31. trusted partner torrents
  32. trusted partner torrents
  33. trusted partner torrents
  34. trusted partner torrents
  35. trusted partner torrents
  36. trusted partner torrents
  37. trusted partner torrents
  38. trusted partner torrents
  39. trusted partner torrents
  40. trusted partner torrents
  41. trusted partner torrents
  42. trusted partner torrents
  43. trusted partner torrents
Featured Image

בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הפוסט על הכמופש המשפחתי שלנו (כמופש – כמו חופש אבל לא) – כתבתי בסוף על משהו אחר. כנראה שהייתי צריכה להניח לחוייה לשקוע ולהתרחק ממנה מספיק כדי להיות מסוגלת לכתוב עליה בהומור ובהשלמה. למי מכן שלא עוקבת אחרי בפייסבוק הפרטי  מגיע הסבר: בקיץ החלטנו שאנחנו יוצאים לחופשה משפחתית אחרת. הגבוה הציע לשכור קראוון לכמה ימים ולנסוע אתו לטייל באזור הצפון. בדיעבד, הטעות הראשונה שלי היתה להסתכל בפינטרסט ברגע שעלה הרעיון, פשוט כי בשנייה וחצי הראש שלי התמלא בויזואלים כמו אלה:

via: http://bit.ly/1pI6EV4

 

via: http://bit.ly/1ryPcZv

 

via: http://bit.ly/1ryPcZv

פרט ענק שפיספסתי בזמן שהגנבתי את עצמי על קראוונינג משפחתי הוא – אנחנו לא חיים באירופה. (פרט אותו אני נוהגת לשכוח לא מעט). המציאות טפחה על פני בבוקר יום שני, בוקר היציאה המרגשת לחופשה המשפחתית השנתית. הגבוה לקח חופש במיוחד מהעבודה, שכרנו קראוון, החלפנו רכב עם שכנה חמודה במיוחד כדי שיהיה לנו "תפוח" (בחיי שככה קוראים לדבר העגול שמצליח לסחוב קראוון מטוסיק של אוטו), היורשת היתה נרגשת במיוחד והעולל שיתף פעולה ורייר במרץ. אפילו כלב המשפחה נראה יוצא מגדרו מאושר -בקיצור, האושר והתתרגשות של כולם דבקו גם בי לכמה רגעים אבל אז, כאמור, המציאות טפחה עליה מהצד השני.

רק בישראל – פעם אחד המקומות הכי יפים בארץ, היום סט של עזובה ועולב-קלאב מד אכזיב בדימוס

דקה וחצי לפני שיצאנו מהבית, היורשת דילגה בהתרגשות לעבר הקראוון והשתטחה על המדרכה ברצינות תהומית. התוצאה: שפשופים פתוחים בידיים וברגליים ובכי קורע לב שנגמר רק שלשום בערך. עכשיו, אני רק מזכירה: אנחנו אמורים לבלות 4 ימים בים. התיכון. כן זה עם המלח והחול. איך זה אמור לעבוד עם פצעים פתוחים וילדה שבטוחה שפצע זה לנצח? נכנסנו לרכב ונסענו.

המציגים אינם שחקנים. הרגע בזמן-דווקא כן

אנחנו משפחה חמודה ויש לנו כמה מעלות בולטות. לצאת לטייל אינה אחת מהן. באופן קבוע, כשאנחנו מחליטים לצאת לטייל, לכבוש פסגות הרים, לראות נופים, לשכשך בנחלים, לקחת קראוון ולטרוף את הים – סביר שמשהו יקרה. הנה, רק בשבוע שעבר החלטנו לנסוע לטייל במקום שיש בו ת מ י ד  מים זורמים. אבל המקום שמע שאנחנו בדרך והספיק לייבש את עצמו לדעת וככה טיילנו בנחל מאכזב בינות ענפים חומים וחלוקי נחל יתומים. לפחות היו 3 גזלנים שונים ואחלה אויר. טו מייק אה לונג סטורי שורט – הגענו לאכזיב *כאשר מטיילים עם קראוון, אפשר להחנות אותו רק בחניוני קראוונים מסודרים. אנחנו בחרנו את זה שממוקם באכזיב, איפה שפעם היה הקלאב מד הכי יפה במזרח התיכון והיום יש בו בעיקר כלום ושום דבר מעורבבים עם המון עזובה, דרדרים ופוטנציאל. כשהגענו לשער הכניסה -מרוטים, מורעבים, מותשים, מאותגרים נפשית – קיווינו שעוד רגע, החלק הקשה מאחורינו אבל אז גילינו למרבה הזוועה שאסור להכניס כלבים!!! שלומי ורדי בר מצידו שמר על שלווה ואופטימיות בזמן שאני חישבתי תוך כמה זמן אני מגיעה לשער מנשה וסוגרת מאחוריי את השערים. היורשת עדין צווחה מאחור שהפצעים לעולם לא יעברו ואפילו העולל, עלם חמודות בדרך כלל-איבד את זה וצרח את ריאותיו הקטנות החוצה לעבר כפר הנופש.

חוף אכזיב. הכי יפה בארץ.

לא אלאה אתכן. בסופ שלומי הוחזר למרכז בעזרת הורי הגבוה שאין כמוהם ואילו אנחנו חנינו את הקראוון בחניון הקראוונים האכזיבי, ליד משפחות ותיקות הז'אנר שישבו לצד קראוונים מדוגמים, מאובזרים, מלאים בכל מה שרק אפשר לדמיין. אנחנו, בתולי קראוונינג, ניסינו להבין לאיזה חלק מחברים את כבל החשמל והמים והכי חשוב, לאן מתחברים כדי להרגיש סופסוף "חופש" "כיף" "פאן" וכו'. אז זהו, שלא מצאנו את החיבור הזה. מה שכן מצאנו היה את העובדה שהמילה "חופש" ותינוק בן 9 חודשים וילדה עם פצעים פתוחים לא שווה "חופש" "כיף" "פאן", אלא יותר "שיגעון" "עצבים" "מצוקה נשימתית". אלו היו הימים המאתגרים ביותר משפחתית (לפחות מאז הכמופש האחרון עליו כתבתי בשנה שעברה). אזור אכזיב לא משופע במקומות אליהם ניתן להגיע עם קראוון ובכלל, ברגע שהחניתם את הקראוון בחניון-הרעיון הוא לרבוץ באותו האזור, בכל זאת: בפנים יש מזגן, מטבח, מיטות, מים זורמים ונקיים וארונות. הענין הוא שלאימהות מפונקות כמוני, שעבורן המילה "קמפינג" מקבילה ל-"אבולה" – שום קראוון לא מאובזר או מפנק מספיק, פשוט כי הוא לא אחד מאלה שאספתי על לוח ההשראה שלי בפינטרסט. אבל-למען המשפחה, החלטתי להתאמץ ולצאת מגדרי על מנת שכולם ייהנו ויהיו מבסוטים. מה אומר ומה אגיד? פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

מצב עולל בכמופש – עירני עד גבה גלי

העובדה שחזרנו נשואים היא לא פחות ממדהימה בעיני! בשל ההנאה המטורפת קצרנו את הכמופש ביום. למרות שביום האחרון הצלחנו סופסוף להכנס לים ואפילו להשתולל בחול ובשוניות, הדרך חזרה עברה עלינו בדממה רועמת ובתפילות לאפס פקקים. העולל, שסגר כמעט 4 ימים ללא שינה – הביט בנו במבט כה מאוכזב ומיואש, עד שחשבתי שאני מחזירה אותו לרחם רק שירגיש יותר טוב וישוב לסמוך עלינו. לקח לנו כמה ימים להצליח לדבר על החוויה. עשינו לה סוג של עיבוד טראומה (בכל זאת, למדנו משהו מהפעם שעברה) והבנו שטעינו בעצם כבר בהתחלה, בשלב הציפיות והחשיבה: כשיש לכם שני ילדים בני עשרים לחמש ו-9 חודשים – אין באמת דבר כזה "חופש". טוב, לפחות יצא מזה ביטוי חדש, שמעתי שהוא תופס: "כמופש" -ללכת עם להרגיש בלי. הבטיחו לי שעוד 12 שנה זה יסתדר. יש למה לחכות.

white trash gang

מחר ערב יום כיפור ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו לבקש סליחה מהמשפחה האהובה שלי. אני מצטערת שהייתי חסרת סבלנות. מתנצלת שלא חשבתי לעומק על משמעות חופש כזה עבור כל אחד מהנוגעים בדבר. אני מקוה שתסלחו לי על הפרפקציוניזם ועל הקושי בעיגול פינות וקבלת המצב כפי שהוא בלי מאמצי על לשנותו/לייפותו. אני מבקשת סליחה מהעולל על שחיבלתי ברוטינת השינה שלו ומהיורשת על ששהינו בים עם מלח ולא עם מים מתוקים ולא מכאיבים. אני מבקשת סליחה מהגבוה על הציפיות הלא ריאליות שלי ואני מבקשת סליחה מעצמי, על שהייתי ככ קשה אלי עד שרק עכשיו, חודשיים אחרי, אני מצליחה לרכך את החוויה ולקבל אותה.

גמר חתימה טובה לכולכן. שנה מעולה ומדוייקת.

מאת

Written by ליאת

Website:

תגובות

  1. מצחיק (סליחה), כל כך הזדהתי איתך. רק עכשיו חזרתי מארבעה ימים של ראש השנה עם קראוונים שהחננו בנתניה, דימיינתי איך כשאני חוזרת אני רושמת פוסט בבלוג על ראש השנה בלתי נשכח בקראוון. חחח… צילמתי תמונות אף אחת לא קרובה לחלום כמו בפינטרסט. החווייה בקראוון לא היתה חלום. הרצון שהחופש הזה יגמר היה גדול. בקיצור תיארת את הכמופש כמו שצריך. שתהיה לך גמר חתימה טובה

    • הי איריס, זה בסדר שזה הצחיק אותך. תכלס זה באמת מצחיק חודשיים אחרי:)))

  2. הפוסט הזה תיאר במדויק כל כך את מה שעברנו בכמופש שלנו בקיץ האחרון. ממש אחד לאחד. אבל מכל "חוויה" כזו לומדים ומסיקים מסקנות. שנה הבאה – פינלנד.

  3. אהובה שלי, אני חייבת להודות שנקרעתי פה מצחוק. מבינה שעברת חוויה טראומטית וכנראה שהטראומה מסבירה את השתיקה הרועמת שלך באותו סופשבוע עת התארחתי באיזה בית מקסים ומפנק.. ;)
    החוכמה היא להסיק מסקנות, ללמוד מהשיעור, להמשיך הלאה ולהניח אותו מאחור. וכל עוד שרדת בשביל לספר, אני מאמינה שמה שלא הורג מחשל..
    אני ממזמן למדתי לסמוך רק על בית מלון מסודר עם חדר אוכל וכאלה. הפעם האחרונה בכינרת לפני עשור הספיקה לי . אז קוראים לי סנובית ומפונקת. שיקראו.
    בפעם הבאה 5 כוכבים מינימום :)

  4. את נהדרת. קבלי ממני 20% הנחה, כבר עוד 10 שנים חופשותייך ייראו לגמרי אחרת. כל עוד תימנעי מאוהלים, קרוואנים ובבתי מלון שכרי שני חדרים עם דלת מקשרת – ואז כבר תרגישי חופשה אמיתית.

  5. אני שמחה שרשמת זאת.
    במהלך 4 שנותנו בקלי כל פעם מחדש שעלה תכנון של טיול על הפרק
    נבחן עניין הRV – הקרוואן. בכל פעם מחדש הוא נפסל על ידנו.
    אולי פעם נחזור להשלים את ה׳חור׳ הזה.
    אולי לא.

  6. אכן מצחיק- אבל רק למי שלא היה שם איתכם ולמי שכבר עבר מצבים דומים. צחוק של הזדהות, של פיספוס והחוויות שפעם עוד יהיו מצחיקות גם לכם. שנה טובה!

  7. את משהו את. מזל שנשארת בחיים כדי לספר על זה. אלופת מילים שכמותך

  8. איזה אומץ.

    רוב האנשים מסרבים להודות שחופש יכול להיות סיוט, לא רק קראוון אלא גם צימר זוגי מפנק (כבר מגרד לי בכל הגוף). רוצה להרגיע ולומר שאין צורך לחכות 12 שנה, מספיק כשאין תינוק בעגלה, ולפענח את הריתמוס המשפחתי. כבר קיצרתי את עונשך לשלוש שנים.

    ומצד שני, חופשות סיוטיות פחות מניבות פוסטים מצחיקים פחות. תעשי את את החשבון. שנה טובה, לך ולכולכם. שנה של צילומים אמיתיים שאי אפשר לנעוץ בפינטרסט.

כתיבת תגובה